זה היה שיא הקורונה.
ליל הסדר – או בעצם, ליל הסגר.
שולחן גדול מדי, ואין אורחים.
יותר מדי מצות, פחות מדי אנשים.

זה היה לילה די בודד.
בלי אורחים, בלי רעש, בלי שולחן ערוך כמו פעם.
פשוט שקט כזה שאף אחד לא יודע מה עושים איתו

באמצע כל זה, חברה התקשרה:
“הציעו לי לעשות עיצוב שולחן לחג,
אולי נעשה מזה משחק?”
אמרתי “יאללה.”
לא היה לי מושג מה זה אומר, אבל זה נשמע כמו דבר אחד שכן עוד אפשר לעשות – לשחק.

לא הייתי בקטע של לוגו, או שם לעסק.
פשוט עשיתי מה שעשיתי.
אבל החברה שלי התעקשה שחייבים —
“זה לא רציני בלי שם, בלי לוגו, בלי זהות.”
אז איכשהו זה קרה. גם ככה אמצע הקורונה והכל עוד רגע נעלם…
אמרתי לעצמי – אם כבר נעלם, לפחות שיהיה לוגו.

וככה זה באמת קרה.
נולד שם.
נולד לוגו.
ונולד משחק לליל הסדר.

פתחנו דף נחיתה, שלחנו לינק קטן,
ופתאום זה התרומם.
משפחות מכל הארץ שיחקו, קישטו את השולחן,
בחרו במשחק שלנו כחלק מהחג.
תמונות התחילו להגיע, הודעות,
ואנחנו לא הבנו לגמרי מה קורה – רק שזה עובד.

ואז הגיע יום העצמאות.
והתחילו להגיע בקשות ממשפחות:
“איך נעשה את זה אחרת הפעם?”
אז המצאנו להם עוד משחק.
ואז עוד אחד.
ופתאום הבנו שיש פה משהו גדול.
יש קהל.
יש משמעות.
יש עסק.
ורק אז הבנו – גם בלי שהתכוונו, הקמנו משהו אמיתי.

תובנה לסיום:
לפעמים משחק אחד קטן יכול לשנות את כל הסיפור.
מהלך אחד קטן – והמשחק כבר אחר לגמרי.