הצילו, משעמם לנו: 5 משחקי היכרות שלא יגרמו לצוות לגלגל עיניים

מכירים את הרגע הזה? תחילת מפגש. שתיקה מביכה. ומישהו זורק לאוויר את המשפט המפחיד מכולם: "בואו נעשה סבב שמות ומשהו שלא יודעים עלינו…" ומיד כולם מחפשים את הדרך הכי מהירה החוצה (או סתם שוקעים בטלפון).

אז בואו נעצור את זה רגע. משחקי היכרות (Ice Breakers) לא חייבים להיות מביכים. להפך. כשהם עשויים נכון, הם הדלק שמניע את כל המפגש. הם פותחים את הלב, מעירים את הראש, ומייצרים אנרגיה של יצירה עוד לפני שהתחלנו.

אז במקום עוד סבב יבש, אספנו לכם 5 רעיונות למשחקי פתיחה שעובדים. בלי אביזרים מורכבים, בלי הכנות ארוכות, ובעיקר – בלי שעמום.

מוכנים לשבור את הקרח?

1. תמונה אחת שווה אלף מילים

מה צריך?
טלפון של כל משתתף. זהו.

איך משחקים?
כל אחד בתורו שולף מהטלפון תמונה אחרונה שצילם, או תמונה מפתיעה שצילם לאחרונה – ומציג את עצמו דרכה.
לא “קוראים לי X ואני עושה Y”, אלא:
“זו התמונה שבחרתי, ומה שהיא מספרת עליי זה…”

למה זה עובד?
התמונה פותחת חלון קטן לחיים של האנשים בחדר: משפחה, נסיעה, תחביב, רגע מצחיק.
זו דרך אלגנטית לעשות היכרות בלי חפירה, וברמת עומק שכל אחד בוחר לעצמו.

2. זמין ופשוט – ההיכרות דרך החפץ

מה צריך?
תיק, ארנק, או צרור מפתחות. לכל אחד יש.

איך משחקים?
מבקשים מהמשתתפים להוציא פריט אחד מתיק/ארנק/מפתחות –
משהו שמסקרן אותם, מצחיק אותם, או פשוט “מדבר עליהם”.

בסבב, כל אחד מציג את עצמו דרך החפץ:
“זה הטוקן לחניה שלי, ומה שהוא מספר עליי זה…”
“זו מחברת קטנה, כי בלי לכתוב – אני הולכת לאיבוד…”

למה זה עובד?
זה אישי אבל בטוח.
החפץ הוא תירוץ לדבר על הרגלים, הרגלי עבודה, משפחה, סדר/בלגן – בלי להרגיש חשופים מדי.

3. דומינו אנושי

מה צריך?
קבוצה שיכולה לעמוד במרחב ועוד טיפה אומץ.

איך משחקים?
משתתף אחד עומד במרכז ואומר:
“ביד ימין – משהו שאני אוהב.
ביד שמאל – משהו שאני לא אוהב.”

למשל:
יד ימין: “קפה שחור בבוקר”
יד שמאל: “מיילים אחרי 22:00”

מי שמזדהה עם אחד הדברים – מגיע, מחזיק לו את היד המתאימה.
עכשיו, למשתתף החדש יש יד אחת פנויה – והוא אומר משהו שהוא אוהב/לא אוהב.
עוד אחד מתחבר אליו, וכך הלאה – עד שנוצר “דומינו אנושי” של העדפות, כן/לא, אהבות ושונאים קטנים.

למה זה עובד?
זה מצחיק, זה זז, וזה מייצר “קליקים” קטנים בחדר:
“אה, גם אתה שונא ישיבות ב-8:30?”
זה משחק שמייצר שיחה בלי להכריח שיחה.

4. זיכרון אנושי

מה צריך?
קבוצה, שני “שחקנים” מתנדבים, וקצת זמן.

איך משחקים?
בוחרים שני משתתפים שיוצאים החוצה – הם יהיו “שחקני הזיכרון”.
בזמן שהם בחוץ, כל שאר המשתתפים מתחלקים לזוגות.

כל זוג יושב יחד ודואג למצוא מכנה משותף אחד ביניהם:
משהו אמיתי אבל לא מאוד אינטימי. למשל:
“שנינו אוהבים לשיר באוטו”,
“לשנינו יש כלב”,
“שנינו באים מרחוק בבוקר לעבודה”.

אחרי שכולם מצאו משהו, מתפזרים – כך שהזוגות לא יושבים אחד ליד השני.

קוראים לשני השחקנים לחזור פנימה.
עכשיו מתחיל משחק הזיכרון:
בכל תור, השחקן “פותח” שני אנשים – קורא להם בשמם.
כל אחד מהם אומר את המכנה המשותף שלו.
אם יצא זוג עם אותו משפט – הם “התאימו” והשחקן מקבל נקודה ותור נוסף.
ממשיכים עד שכל ה"זוגות" נחשפו.

למה זה עובד?
זה גם משחק, גם צחוק, גם תרגיל זיכרון וגם תרגיל היכרות.
הקבוצה מגלה מה משותף לה – לא רק ברמת התפקיד, אלא ברמת החיים.

5. כמה פרטים קטנים עלי

מה צריך?
פתקים, עט, וקופסה/קערה.

איך משחקים?
כל משתתף מקבל שלושה פתקים ריקים.
על כל פתק רושמים משהו אחר. אפשר לבחור מראש שלוש שאלות, למשל:

• איך קוראים לי / ולמה קראו לי ככה?
• מה הייתי רוצה ללמוד/לנסות השנה?
• מה מצחיק אותי תמיד?

מסיימים לכתוב, מקפלים את הפתקים לכדורים קטנים ומשליכים לקופסה אחת מרכזית.

מערבבים.
כל משתתף בתורו שולף פתק אחד, קורא בקול –
ומנסה לנחש למי בחדר הוא שייך.

אפשר להוסיף אלמנט קטן של משחקיות:
מי שמנחש נכון – צובר נקודה / שוקולד / סוכרייה.
אבל אפשר גם לוותר, אם הקבוצה פחות בקטע של “תחרות”.

למה זה עובד?
כולם משתתפים, לכל אחד יש קול, אבל במינון נעים.
יש הומור, יש הפתעה (“באמת? זה אתה?”), ויש תחושה שמכירים קצת יותר – בלי להיכנס למקומות כבדים.