סבתא שלי, סבתא שושנה, לימדה אותי הרבה דברים בחיים.
אבל הכי הרבה – דרך משחק.
משחקי הרמיקוב איתה היו וואו.
שעות על גבי שעות של חשיבה, אסטרטגיה, צחוק, ותחרות קטנה (שבדרך כלל אני הפסדתי בה).
בכל מוצאי שבת הייתה לה “חבורת קלפים”.
אותה קבוצה, כבר עשרות שנים.
חורף, קיץ, גשם, חום – זה לא משנה.
העיקר לשחק.
ואז הגיעה הקורונה.
וסבתא כבר בת תשעים.
וחטפה קורונה בעצמה.
זה היה מלחיץ.
ולא היה הרבה מה לעשות – חוץ מלהתפלל.
ואז עלה לי רעיון:
אם יש משהו שסבתא שושנה לימדה אותי – זה שתמיד אפשר לשחק.
אז נוכל לשחק גם לזכותה.
אלו היו הימים שלפני חודש אב,
ופתאום נולד מיזם חדש: תשעה באהבה.
תשעה ימים. תשעה משחקים. תשעה רגעים של ביחד.
פתחנו קבוצת וואטסאפ אחת.
ואז עוד אחת.
ואז עוד אחת.
וב"ה – אלפי משפחות הצטרפו לשחק.
כל יום שלחנו משחק קטן שהחזיר את הביחד הביתה.
והפלא קרה.
סבתא החלימה מהקורונה, ב"ה.
ואנחנו המשכנו לשחק…
וכשנפטרה, הקבוצות כבר היו שם —
קהילה של משפחות שמשחקות, מדברות,
ומוצאות רגעים קטנים של חיבור, גם בלי שולחן אחד משותף.
כשהסתיימו תשעת הימים הראשונים,
הבנו שזה לא יכול להיעצר שם.
וככה תשעה באהבה הפך ל־תורת המשחקים.
אותן קבוצות וואטסאפ עדיין חיות ונושמות.
ועד היום אנחנו שולחים שם משחקים – לחגים, לאירועים,
או סתם ליום שלישי רגיל.
כשלא ידענו של מי התור,
או סתם ריחפנו באמצע המשחק,
סבתא הייתה אומרת:
“לכי.”
אז אני עדיין שומעת את הקול שלה בראש שלי.
לכי.
תתקדמי. תעשי. תשחקי. תצרי.
פשוט תלכי.
אז אני הולכת.
וממשיכה לשחק.
מכוחה ולזכרה.